נטע זר

קיבלתי מכתב מהעירייה שמודיע שיש לי חוב של משהו כמו 1,500 ש"ח על ארנונה. הבעיה הזאת נוצרה בגלל ששילמתי את הארנונה בזמן. פשוט לקח להם חודש לעדכן את השם שלי במקום השם של הדייר הקודם. הם שמו את כל התשלומים על שם הדייר הקודם. לא הבנתי מה כל כך מסובך, שהרי זה אותו מספר נכס. אמרתי לאחד הפקידים בטלפון שזה לא יתכן שיחייבו פעמיים ארנונה על אותו נכס. הוא אמר לי שדווקא יכולים. כן, שמתי לב שהם מחייבים אותי פעמיים!
אז אמרו לי לפקסס כל מיני מסמכים ולהתקשר אחרי כמה ימים לבדוק אם הגיעו. יש להם כנראה פקס מאוד ישן. אחר כך התחילו עם כל מיני שטויות כמו "הפקס לא הגיע, תשלחי שוב ותתקשרי אחרי 3 ימים", "הפקס הגיע, אבל חסר לך מסמך (שלא יכלנו להגיד לך מהתחלה לשלוח אותו, כי זה היה הורס את כל הכיף)".
בינתיים בגלל "החוב" הם לא שלחו את החשבונית של החודשים הבאים (גם לא כשביקשתי ממש יפה, והפקיד הסכים ואמר שישלח), וכך באמת נוצר לי חוב, כי הם כל כך מתוחכמים שאי אפשר לשלם בלי החשבונית.
הבנתי שאין לי ברירה, אלא להגיע אליהם. הגעתי, סיפרתי לפקידה שם את התרחיש והיא הסתכלה במחשב ואמרה "אני רואה ששלחת מכתב שמתאר את כל מה שסיפרת עכשיו. מוזר שלא טיפלו בזה". וואו, איזה עצבים! היא שאלה אותי למה אני כל כך עצבנית עליהם. אמרתי לה שאם היא היתה במקומי, גם היא היתה מתעצבנת. היא ענתה בחיוך רחב "אבל אני לא במקומך." חייכתי חזרה והבהרתי שאני לא מתכוונת לעזוב את המקום בלי שהם מסדרים את זה, מועילים בטובם לתת לי לשלם את מה שאני באמת צריכה לשלם ונותנים לי אישור בכתב שאין לי חוב. אה, וגם שאני עוד צריכה להספיק להגיע לעבודה, אז כדאי שזה יהיה זריז.
מדהים איך שאיומים גורמים לאנשים לעשות את העבודה שלהם.

צריך פחות לדבר ולחשוב, ויותר לעשות.
צריך גם לסגור את הטלויזיה (כולל טלויזיה במחשב), ולעשות דברים פחות פאסיבים.

אני מתה על לקוחות שיודעים בדיוק מה הם רוצים. שלחתי ללקוחה הזמנה לחתונה שעיצבתי עבורה. התגובה שלה נשמעה לי בערך כך: זה מאוד מוצא חן בעיני, אבל אני רוצה שתעשי רק כמה שינויים קטנטנים. את כל הטקסט להזיז טיפה שמאלה, לשנות את הצבע של הרקע לירוק, את הכלב להפוך לחתול, את האופניים למכונית, את המזרקה למפלי הניאגרה ואת בעלי (לעתיד) לבראד פיט.